דה וויס ישראל 2026: מה לא מראים לנו ומה אפשר ללמוד מהתוכנית?

כבר הרבה זמן זה יושב לי והייתי חייבת לפתוח את זה.

התחלתי לראות "דה וויס" כי מישהי אמרה לי: "בפרק הראשון יש מורה לפיתוח קול, אולי את מכירה אותו, ומעניין אותי גם מה דעתך על מה שהמנטורים אומרים להם".

וככה התחלתי לצפות ב"דה וויס", וקיוויתי שעל הדרך יגיעו רעיונות לשירים מעולים לתלמידים שלי ופניני חכמה של המנטורים, ישירות מתעשיית המוזיקה בישראל.

תמונת אילוסטרציה בהשראת תחרות שירה טלוויזיונית

יותר כיסאות מסתובבים, פחות תהליך 

השנה נתנו דגש על הכיסאות המסתובבים והעדיפו תוכניות מרובות של אודישנים ואת הדרמה של הכיסאות המסתובבים, על פני תהליך ארוך יותר שהמתמודדים עוברים עם המנטורים.

בהתחלה לא הבנתי איך לכל מנטור יש נבחרת של 18 זמרים, ומתי בדיוק יהיה זמן לתת לכולם מקום אמיתי בתוכנית.

מהר מאוד התבררה התשובה: כל אותם מתמודדים מאושרים שהמנטורים הסתובבו בשבילם, ושברגע הזה אולי חשבו לעצמם "איזה כיף, הנה החיים שלי עומדים להשתנות" - מגלים מהר מאוד שכבר בשלב הבא יותר ממחצית מהם נחתכים. מ־18 מתמודדים נשארים 8. 

לא מספיקים להגיד "למה מיכאל אלוני לובש טי שירט אפור עכבר בתוכנית פריים טיים?" וכבר מ־8 מתמודדים בכל קבוצה, הם נחתכים שוב בחצי, ולכל מנטור נותרים 4 זמרים.

ועכשיו חברים - התחילה התוכנית. אבל זה כבר חצי הגמר.

דווקא חשוב לי לומר: הרמה השנה בעיניי גבוהה מאוד. יש המון זמרים מצוינים, אנשים עם נוכחות של כוכבים, וכמה בני ובנות נוער ששרים ברמה כמעט לא נתפסת לגילם.

והיו גם המון זמרים מעולים שלא עברו, וזה לא כי הם לא היו טובים. לפעמים זה היה עניין של טיימינג - הם הגיעו רגע לפני סגירת הנבחרות והמנטורים כבר היו בררניים יותר; לפעמים של חיבור סגנוני של המנטורים לשיר; ולפעמים של התחושה ש"אין להם מה לעשות" עם המתמודד.

ומתמודד שכבר מגיע "עשוי" יכול להיות, באופן פרדוקסלי, דווקא בעמדת נחיתות. כי התוכנית רוצה סיפור של התפתחות, והמנטור רוצה להרגיש שיש לו תפקיד בעלילה הזאת - שהוא יכול לדמיין גרף התפתחותי ולהרגיש שיש לו מה לתרום למתמודד.

ואם כבר התקבלת - זה עדיין לא אומר שהתקבלת

מיותר לציין את הקטע הלא יפה שההפקה הייתה חייבת להוסיף, שבו הנבחרות כבר סגורות ואז המנטורים מחליפים מתמודד שהם כבר בחרו - במתמודד אחר - יותר טוב, אולי?

ואותם מתמודדים שבוחרים דווקא במנטור שהנבחרת שלו כבר מלאה, כשהם יודעים שמישהו שכבר עבר אודישן יעוף הביתה בעקבות הבחירה שלהם. אי אפשר שלא לתהות עד כמה הבחירה הזאת באמת חופשית, כשצריך לייצר את הסיטואציה הטלוויזיונית הזאת.

אבל כל זה מוביל בעיניי לשאלה הרבה יותר חשובה.

מה לא מראים לנו?

מה חותכים פה בעריכה? למה לא נותנים לנו להתרשם יותר מהתהליך עצמו, ומהעצות שהמנטורים נותנים לזמרים? לשם מה התכנסנו??

לטעמי קיבלנו רק פירורים מהדרך שהזמרים עברו ומהפידבק שקיבלו מהמנטורים. פה ושם היו רגעים מצוינים, ובעיקר אצל עידן רייכל, שנתן לאורך התוכנית כמה מהפידבקים הכי טובים ומדויקים בעיניי.

למשל, כשהעיר לתאיר על החיוך שלה, שלא התאים לרגש שעלה מאחת השורות בטקסט. הוא גם לא ויתר למתמודדים על מבטא לא מהודק באנגלית, ועל החיבור לטקסט ולמשמעות של מה שהם שרים. עוד דבר שחזר אצלו שוב ושוב היה הניסיון למצוא עבור כל זמר את החיבור הכי עמוק ואישי לשיר או לסגנון - דרך הבית, הילדות והרקע שממנו הגיע. לא רק "איזה שיר מתאים לקול שלך", אלא איזה שיר באמת מחובר אליך ולסיפור שלך.

ראינו גם קצת מהעבודה על בחירת הסולמות - "תוריד לו בחצי טון", "תעלה לה בחצי טון" - אבל כמעט אף פעם לא שמענו איך זה נשמע לפני ואחרי השינוי. אולי זה שינוי קטן מכדי להצדיק זמן מסך יקר, אבל מבחינת הזמר הוא יכול להיות משמעותי מאוד: לפעמים חצי טון לכאן או לכאן יכול להפוך טוב למצוין, להבליט את החלקים היפים בקול, להחמיא לזמר, לשיר ולמסר שלו .

היו עוד כמה עצות וטיפים מעניינים לאורך התוכנית, אבל הם היו, לדעתי, ספורים. התהליך עצמו, לפחות כפי שהוא מוצג לנו, נראה קצר מאוד. כמעט שלא ראינו את העבודה על הגשת השיר, על הטכניקה הקולית, על ההופעה והתנועה על הבמה ועל ההחלטות שמתקבלות בדרך. אפשר רק לנחש מה עוד ייעצו להם המנטורים בכל התחומים האלה ומה מתוך העבודה המשותפת פשוט נשאר על רצפת חדר העריכה.

באחת התוכניות נועה קירל בכלל לא הגיעה ללוות את הזמרים שלה כי הייתה חולה - לגיטימי לגמרי - אבל גם אז לא ראינו, למשל, פידבק שהיא שולחת להם מרחוק, שיחת וידאו, הערות על החזרות או איזושהי דרך אחרת שבה היא ממשיכה ללוות אותם. אולי כל הדברים האלה קרו מאחורי הקלעים, אבל אם כן - שוב, לא הראו לנו אותם.

נושא נוסף ששווה להתעכב עליו הוא בחירת השירים, כי זה קריטי איזה שיר בוחרים למתמודד ואיך הבחירה הזאת מוציאה אותו. 

רוב השירים היו מאוד מוצלחים, אבל חלק מהבחירות של המנטורים בשלבים השונים בתחרות נראו לי תמוהות: היו שירים שלא בהכרח החמיאו לזמרים, לא היו מספיק מעניינים או פשוט לא ממש סיפקו את הסחורה. 

באחד הפרקים, אולי לקראת שלב הדו־קרב, לא מעט זמרים התלוננו על השירים שבחרו עבורם, אבל לא זכו להתייחסות או הסבר. אם הייתה גמישות מצד המנטורים וההפקה בנושא הזה - אנחנו לפחות לא ראינו אותה.

בעניין ההתעקשות לעומת הגמישות בבחירת השיר - מצד אחד אפשר לומר לזמרים: "תקשיבו לאנשי מקצוע שמבינים יותר מכם למה השיר הזה נבחר, אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם". מצד שני, אפשר גם להקשיב להם - להבין למה הם מתחברים יותר, לחשוב מה יוציא אותם יותר טוב ומה יעזור להם להתחבר רגשית ולהזדהות עם השיר, וכך להוציא מהם את המקסימום במקום לנסות לדחוף אותם למסגרת שלא בהכרח מתאימה להם.

וכל הדיון הזה על בחירת השירים מחזיר אותי למה שהכי חסר לי בתוכנית: לראות יותר מהתהליך עצמו. אם כבר יש לנו ארבעה אמנים מצליחים בתפקיד מנטורים, הייתי רוצה לראות הרבה יותר מהעבודה שלהם עם הזמרים. מה הם שינו? על מה הם התעקשו? איך הם עזרו למתמודד לעבור מביצוע אחד לביצוע הבא?

"היא כבר מוכנה" - אז למה לא לבחור בה?

עוד דבר שתפס אותי הוא האופן שבו המנטורים מסבירים את ההחלטות שלהם בבחירה בין שני מתמודדים:

"היא כבר מוכנה".

"היא נמצאת כבר במקום טוב, והוא יותר צריך אותי כרגע אז אמשיך איתו…"

אני יכולה להבין את זה במובן שהם רוצים להראות את התהליך, שייראה דרמטי יותר בזמן קצר, וכך הרבה פעמים יעדיפו כישרון גולמי על מישהו שהגיע מאוד מוכן.

אבל המשפטים האלה בעצם חושפים סתירה פנימית בפורמט.

אם מדובר בתחרות שירה, למה העובדה שמישהו מוכן יותר פועלת לפעמים נגדו?

אם מדובר בתהליך מנטורינג, זה כבר יותר הגיוני: אולי המנטור מחפש את האדם שאיתו הוא יוכל ליצור את השינוי הגדול ביותר.

אבל אז שוב עולה השאלה: מה בעצם אנחנו שופטים - את הזמר הטוב יותר עכשיו, או את פוטנציאל הסיפור הטלוויזיוני שלו?

לפעמים, מודה, היה קשה להבין את הבחירה של מתמודד אחד על פני האחר.

ובמובן הזה, "דה וויס" כל הזמן נעה בין שתי תוכניות שונות: תחרות שמחפשת את הזמר הטוב ביותר - הקול הבא של ישראל, ותוכנית מנטורינג שמחפשת את מי שאפשר להעביר את התהליך המעניין ביותר.

אחד תמיד בא על חשבון השני

התוכנית בנויה על השוואה בלתי פוסקת בין זמר אחד לחברו. שוב ושוב נוצר למעשה דו־קרב: אחד בא על חשבון השני, להבדיל משיטה של ניקוד ורף שצריך לעבור אותו, כמו למשל ב'כוכב הבא'. כך התוכנית מכריחה את המנטור להשוות אדם לאדם, במקום לשאול האם כל אחד מהם בפני עצמו מתאים לעבור לשלב הבא.

לכן לפעמים מתמודד מעולה עף, לא משום שלא היה מספיק טוב, אלא משום שבאותו רגע שמו אותו ליד מישהו שהמנטור העדיף מסיבות שלא בהכרח קשורות רק לאיכות הביצוע - למשל פוטנציאל להתפתחות, חיבור אישי או תחושה שיש לו יותר מה לתרום לו.

וזה אומר שלא תמיד מי שעף הוא בהכרח הזמר הפחות טוב. לפעמים ההכרעה משקפת את הדינמיקה של הדו־קרב ואת השיקולים של המנטור באותו רגע, ולא רק את איכות הביצוע.

ומה עם הקהל באולפן?

לא מספרים לנו מה המשקל של הצבעת הקהל באולפן ביחס להצבעת המנטורים, ולכן אין לנו באמת דרך לדעת עד כמה כל צד משפיע על התוצאה. 

בסופו של דבר אנחנו פשוט מקבלים את ההכרעה כפי שהיא מוצגת לנו, בלי להבין איך בדיוק התקבלה.

ומה כן אפשר ללמוד מהתוכנית ולקחת לחיים?

עם כל הביקורת, יש גם לא מעט דברים שאפשר ללמוד מ"דה וויס", ובעיקר כזמרים וכמי שעולים על במה.

הסטייל והלבוש

אהבתי שמלבישים את המתמודדים בטעם ובסטייל, ונראה שגם בהתאמה לאופי ולסגנון שלהם. הם נראים כמו כוכבים - וככה, בעיניי, צריך להתלבש להופעה: בולט, נוצץ או מבריק כשזה מתאים, בגזרה מחמיאה, ובעיקר בסטייל שמרגיש מחובר לזמר ולסגנון השירה שלו.

הפרפורמנס

גם מבחינת הופעה בימתית יש הרבה מה לקחת מהתוכנית. ב"דה וויס" המתמודדים מקבלים במה מדהימה, תפאורה מושקעת ולהקה חיה - ממש חלומו של כל זמר.

לא כולם כמובן פרפורמרים באותה רמה, אבל אצל חלק מהמתמודדים הבולטים אפשר לראות כמה משמעותיים הביטחון, התנועה והחופש על הבמה, היכולת לחיות את השיר ואת הטקסט, לתת לגוף להתחבר למוזיקה ולקצב, ולא להיות עסוקים כל הזמן במה יחשבו עליהם או איך הם נראים.

החיבור לטקסט

אחד הדברים שאפשר לקחת מהתוכנית הוא החשיבות של החיבור לטקסט. אפשר לבחור שיר שמחמיא מאוד לקול ולשיר אותו מצוין, אבל בלי לעשות עבודת עומק על הטקסט - לחשוב על מה השיר, איזה סיפור אני מספרת, איזה רגש עולה ממנו ואיך אני הופכת אותו לשלי - הביצוע עלול להישאר נכון ומדויק, אבל לא באמת לגעת.

בסוף, שיר שלא מרגש נשאר ברמה הטכנית, ותראו כמה פעמים בתוכנית העדיפו רגש וחוסר שלמות על פני דיוק טכני שמנותק מהטקסט.

בחירת השירים

הרבה פעמים אנחנו מחפשים שירים וירטואוזיים וגרנדיוזיים לביצוע - כאלה שאפשר להפגין בהם יכולות ווקאליות, וכאלה שיכולים לעבוד מצוין באודישן או בהופעה. תוכניות ריאליטי מוזיקליות מספקות לא מעט שירים כאלה, ולכן הן יכולות להיות מקור מצוין לרעיונות כשמחפשים שיר ביצועי חדש.

לסיכום

בסופו של דבר, לצד הביקורת, יש ב"דה וויס" לא מעט רגעים שאפשר ללמוד מהם - על בחירת שירים, הגשה, חיבור לטקסט ונוכחות בימתית .

ולמקרה שפספסתי, אשמח לשמוע מכם: איזה טיפ מקצועי מהמנטורים בתוכנית אתם זוכרים במיוחד? כזה שהרשים אתכם, גרם לכם לחשוב או אפילו לנסות משהו בעצמכם?