חיפוש
  • מיכל עומרי

טכניקה או אינטרפרטציה? הויכוח הנצחי בין הביצוע הטכני לרגש

אז מה יותר חשוב לדעתכם, ומה יותר מרשים? זמר שידהים אתכם ביכולות הווקאליות שלו, זמר וירטואוז

שמפגין טכניקה גבוהה, או דווקא זה שירגש אתכם, ששירתו תעביר בכם הזדהות, זיכרון, חוויה, חיוך או דמעה? ממה חשוב להתחיל, או האם ללמוד אותם במקביל בשיעור פיתוח קול?


רגש יותר מטכניקה

לפני כמה ימים שמעתי שיר ברדיו שלא יכולתי להישאר אליו אדישה. זה נשמע כמו דואט חמוד של מבוגר וילד. אף אחד מהם לא הגיע לצלילים גבוהים, אף אחד מהם לא נשמע כמו זמר מדהים או יוצא דופן, ושניהם אפילו זייפו כמה וכמה פעמים במהלך השיר. בכל זאת לא יכולתי שלא להיות מהופנטת ומסוקרנת מהשיר הזה שמתנגן לי ברדיו. בשלב מסוים אפילו התחלתי לשיר איתם את הפזמון, והייתי חייבת לגלות מאיפה השיר הזה (למזלי השדרנית סיפרה של מי השיר מיד כשהוא נגמר, כי לא הספקתי להפעיל שאזאם). למה השיר הזה עבד, למרות שהיו בו זיופים והביצוע לא היה מושלם? (להאזנה לשיר לחצו כאן>>)

קודם כל המנגינה והלחן היו פשוטים וקליטים במיוחד, כאלו שאחרי האזנה אחת אתה יכול מיד להצטרף ולשיר עם הרדיו. הסיבה השניה היתה שהביצוע היה כל כך אמיתי ואותנטי שהזיופים הפכו להיות מאוד זניחים. שומעים את הילד שר, תמימות בקול שלו, הטקסט יוצא החוצה ופתאום זה כבר לא חשוב שהשירה לא מאה אחוז מדויקת. שומעים את המבוגר שר, וכמו דו שיח מתנהל ביניהם, מערכת היחסים שלהם מצליחה לעבור דרך המילים והלחן, וככה השיר פשוט מקבל שלמות ביחד עם חוסר השלמות שלו. לא אתפלא אם באולפן ההקלטות שמעו את הזיופים ובכל זאת החליטו "לא לגעת" בגלל האותנטיות הנפלאה של השירה הפשוטה כמו שהיא. יש דוגמאות נוספות למקרים כאלו גם אצל זמרים מפורסמים, שבגלל רגש מסוים שעבר, העדיפו להשאיר צליל שלא היה במאה אחוז מדויק.


טכניקה יותר מרגש

בלי טכניקה ברמה מספקת, הרגש לא תמיד מספיק. ברמה מסוימת, הבוסר הטכני יכול להוות בעיה ולהפריע למאזינים להנות מהשיר, ולא משנה כמה רגש יהיה בקולו של המבצע. למוסיקה יש אסתטיקה בכך שהיא נעימה לאוזן. צליל מדויק זורם באחידות עם ההרמוניה והאוזן שלנו נמשכת לסאונד נעים או מדויק, או שניהם ביחד. לכן, יש שיסכימו שבלי טכניקה בסיסית הרגש כבר לא יכול לשרת את המוסיקה ולעבור למאזין. מהסיבה הזו בפיתוח קול לרוב מבססים את היכולת הטכנית לפני שמתעמקים בהגשת הטקסט. באותה מידה אפשר ללמוד טכניקה והבעה במקביל כשעובדים על שיר. באופן מפתיע, לפעמים עבודה על הבעה אף משפרת את היכולת הטכנית, ומסייעת בין היתר, לדייק יותר ולהוציא קול יותר עוצמתי (שמגיע מתוך ההבעה הרגשית).


מה קורה במצב שבו לזמר/ת יש טכניקה מעולה, אבל הרגש לא עובר?

בסופו של דבר טכניקה ורגש הולכים יד ביד ושניהם חשובים, אבל מה יותר חשוב במאני טיים?

אשתף אותכם שכשראיתי באירווויזיון את הביצוע של קובי מרימי (ונתעלם רגע מההעמדה המיושנת שעשו לו ולזמרים המלווים), התפלאתי מכך שבסוף השיר הוא פרץ בבכי. זה גרם לי להבין את עומק הנתק שהיה בין מה שעבר עליו כנראה, לבין מה שעבר אלי כמאזינה וצופה. יתכן והוא התרגש מאוד (מהשיר והמעמד המכובד), הרגיש חיבור עמוק ואישי עם הטקסט והלחן עד כדי דמעות. ואילו אני מקשיבה, מעריכה את הוירטואוזיות שהוא ניחן בה, אבל לא מתרגשת מהשיר ומהביצוע, ומקבלת את פרץ הבכי שלו בסיום השיר במבוכה ותמיהה, יותר מאשר בהזדהות. הנתק הזה מראה לי שהטכניקה במלוא הדרה איננה מספקת. אפשר להעריך יכולת טכנית, להתרשם ממנה ובו זמנית להישאר אליה אדישים.


לעניות דעתי, הטכניקה משרתת את הרגש. בלעדיה הביצוע לא יהיה טוב מספיק, ובלי הרגש לא יהיה מעניין מספיק. ולכבוד החג אוסיף, השאיפה היא להיות כמו אתרוג- אדם שיש בו תורה ויש בו מעשים טובים- זמר שיש לו טכניקה ויש לו הבעה טובה.



51 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול